אי שם באמצע 2017 , כן לא לפני הרבה זמן, קיבלתי מייל ובו פרסום על ראיונות למשלחת הומניטרית בבית יתומים בטנזניה. בתור אחת שאוהבת לזרוק את עצמה לסיטואציות שונות ומשונות ביעדים שונים בעולם, החלטתי לתת לזה צ'אנס ונרשמתי לראיון אישי.
הגעתי לראיון במחשבה של "למה לא בעצם?" ולאחר כשבוע, כאשר הודיעו לי שהתקבלתי , הבנתי שאני בדרך לחוויה מיוחדת במינה.

המשלחת ההומניטרית יצאה מטעם אגודת הסטודנטים של המכללה למנהל שמוציאה כל שנה משלחת הומניטרית למדינה אחרת מסביב לעולם. זאת בעזרתם של חברת HelpApp שמוציאה משלחות הומניטריות מספר פעמים בשנה. 

כל החוויה העוצמתית הזאת, החלה עוד בארץ. לפני הטיסה, גייסנו כ2 טון תרומות של בגדים, צעצועים וכל טוב עבור הקהילה שאליה נסענו. בנוסף, יצאנו להתנדב עם ילדים בארץ בשביל להגדיל את התרומה שלנו ,להתגבש ולהכיר את האנשים שהולכים להיות החברים הכי טובים שלכם בחודש הקרוב.

המשלחת כללה 35 סטודנטים ישראלים שמגיעים מרקעים שונים ומתגבשים למען מטרה אחת ברורה-להעניק לילדים כלים שיעזרו להם לשנות את עתידם ואת עתיד הקהילה שלהם.

אז עוד עבדתי כדיילת אוויר ותקופה של כמעט חצי שנה עד הטיסה, עברה דיי מהר עם עוד ניו יורק ועוד בנגקוק. ואז בום, אנחנו בשדה.

אבל רגע לפני, מה אורזים לאפריקה? מה אורזים לחוויה כזאת? אז קודם כל, אורזים תרופות והרבה. אה כן, גם חומר נגד יתושים.

ומה לגבי כל השאר? קשה לבחור בין החולצה ההיא למכנס הזה שאני לא רוצה להרוס. אולי בעצם אקח בגדים שאוכל להשאיר שם?
ואז הבנתי, זה לא באמת משנה. אני הולכת לחוות משהו שיגרום לי להבין שכל עוד יש לי בגד ללבוש, אני כבר ברת מזל.

אחרי מסלול טיסה מעייף במיוחד שכלל עצירה באתיופיה בדרך לטנזניה, (מעייף אפילו בשביל דיילת שרגילה לטיסות של 15 שעות) , היו עוד כ3 שעות נסיעה עד שהגענו למושי הכפר שבו גרנו במהלך שבועיים של התנדבות. מושי זה כפר שממוקם ממש מתחת למרגלות הקלימנגרו, בימים בהירים אפילו הצלחנו לראות אותו.
ישנו במנזר נקי, מתוחזק וטוב יותר ממה שציפינו , או לפחות ממה שהכינו אותנו אליו.  
הוא היה ממוקם כ15 דקות הליכה מבית הספר אשר בו התנדבנו, המפגש עם אנשי הקהילה שעבדו שם היה מעניין ואפילו היה עץ אבוקדו בכניסה, הפרי(?) האהוב עלי.

לאחר שהתמקמנו, התחלנו בהליכה לקראת בית הספר. במהלך ההליכה עלו הרבה מחשבות של איך יקבלו אותנו? מה יחשבו? הם יודעים למה באנו? הרי אנחנו מגיעים "רק" לשבועיים, כמה זה כבר יהיה משמעותי בעבורם?
כשהגענו הייתה התקהלות ענקית של המון ילדים בכל הגילאים. כולם וכולן, בנים ובנות עם שיער מגולח וחיוך ענקי. הילדים קיבלו אותנו בשירים וריקוד שהכינו במיוחד לקראת ההגעה שלנו , זה היה רגע מיוחד שבו כמעט ונפל לי האסימון שאני שם.
העובדה שהבנות היו מגולחות בראשיהן, הייתה כואבת לי באופן אישי, הרי שיער לאישה זה דבר ש"בעולם שלנו" הוא חשוב בצורה דרמטית ולהם? לא, כולם אותו הדבר.
לאחר הטקס שהכינו לנו, הם התקרבו אלינו ישר בחום והתלהבות של ילדים. אני זוכרת שאחד הדברים שהכי היו להם מוזרים זה הנמשים שלנו, נקודות חן והמגבונים. כן כן, יש מקומות בעולם שמתלהבים ממגבונים.
במהלך השבועיים האלה זכינו להכיר עשרות אם לא מאות ילדים עם לב טהור, חיוך ענק, שרק רוצים לעזור לנו, לדאוג לנו ולצבוע איתנו.

הדבר שהכי בלט היה האושר של הילדים האלה. בחיים לא ראיתי ילדים כל כך מאושרים ממה שיש להם וגם ממה שאין להם.
למרות שהבגדים שלהם עם קרעים, לא במידה שלהם, אין להם הרבה אוכל או אמצעים כלכליים, הם חיים בבתים שלא ניתן אפילו להגדיר כבית, הם מאושרים הרבה יותר מכל ילד בעולם המודרני שקיבל אייפון X.
במהלך כל יום לימדנו אותם מערכי שיעור שכללו חשבון, צבעים, חיות, גוף האדם ועוד. בין השיעורים  עשינו להם הפסקה פעילה ובה שמנו שירים טנזניים שהם כולם מכירים ואפילו שירים ישראלים כמו טודו בום.
חלק מקבוצת המתנדבים  היו אחראים על הקמת גינת ירק, שיפוץ וצביעת המבנים ואפילו בניית נדנדה לילדים.
כל בוקר שהגענו לבית הספר כל הילדים היו מחכים לנו בכניסה ורצים אלינו כאילו הכירו אותנו שנים. כשירדה החשכה, חזרנו למנזר שפתאום היה נראה כמו מלון 5 כוכבים לעומת מה שילדי הכפר מכירים, גם אם אין מים חמים, או מים בכללי.
באחד הימים האחרונים, הבאנו לילדים ולמשפחותיהם את כל התרומות שאספנו עבורם בארץ, כ-2.5 טון של תרומות: בגדים, נעליים, משחקים וחטיפים. ביום שכזה, הדמעות לא הפסיקו לרדת, לראות את הילדים בוחרים מס' פרטים מוגבל (בגלל כמות האוכלוסייה) וכל כך מאושרים מאותו חולצה משומשת או מאותה בובה שקיבלה היה פשוט קורע לב ומעורר השראה בו זמנית.​

כך עברו להם שבועיים אינטנסיביים, מרגשים , עוצמתיים ואין לי ספק שלעולם לא אשכח אותם.
כשהגענו חשבנו שאנחנו נתרום להם, נלמד אותם דברים חשובים לחיים כמו לדעת חשבון ובסוף אנחנו למדנו מה הם הדברים החשובים בחיים.​

הבנו ששום דבר לא מובן מאליו, גם המחשב שאני מקלידה עכשיו ברגעים אלו.
החוויה הזאת הזכירה לי את הדברים החשובים בחיים ולימדה אותי המון דברים חדשים, אני ברת מזל שהייתי חלק מהחוויה הזאת וכלום אינו מובן מאליו.
קיבלנו כמות אדירה של אהבה מילדים שאין להם כלום להעניק לנו בחזרה.

היה משפט אחד שליווה אותי מתחילת המסע ועד היום והוא: "לא עבור עצמנו בלבד אנחנו נולדים".
צאו להתנדב, צאו לעשות עבור מישהו את השינוי, גם בארץ, גם אם הוא קטן. תנו לעצמכם את ההזדמנות לעשות משהו שונה בשביל מישהו אחר. אני מבטיחה לכם שהלב שלכם יתפוצץ מרוב אהבה ותבינו באמת מה היא המילה "אושר".